הבית המשותף
בשנת 1890 החליטו משפחות איזנברג והוכברג לצאת מ"הנחלה" ולבנות את "הבית המשותף" על הדרך המובילה לנבי רובין. הבית, בית אבן בעל ארבעה חדרים, כשחדר אחד מוקדש לצרכי ציבור. החדר היה לבית כנסת, בית ספר ובית ועד המושבה. בחצר עמד עץ תות עתיק יומין שבצילו התכנסו אנשי המושבה.
"הבית המשותף" הפך למקום התכנסות למנהיגי היישוב באותן שנים וכינוהו "שוויץ החופשית". לכאן הגיעו בעלי השאיפות להגשים את חלום ההתישבות העצמאית והבלתי תלויה משום החופש והיוזמה הפרטית שאפיינו את חיי המקום. פה דנו בתוכניות ויוזמות יישוביות חשובות והמקום הפך במהרה למרכז הבלתי מוכתר של היישוב בארץ.
יהושוע ברזילי, מעסקני חובבי ציון, שנשלח לארץ בשנות ה- 80 של המאה ה- 19, מדווח בעיתון "השילוח" כשרצה קצת שקט מן "הספקולציה המגונה באדמה" שאפיינה את השנים 1890-1891: "לא מצאתי לי אז פינה אחת טהורה במובן הרוחני מואדי חנין... היו שם אז לילות של אסיפות ו"מיטינגים", שהיינו בהם ערים כל הלילה... הרבה רעיונות חשובים שקרמו עור וגידים אח"כ היו תוצאות של אסיפות אלה".
כאן החליטו על יסוד רחובות וקניית אדמות חדרה ע"י יהושע חנקין. כאן גם הוקמה הקרן הקרויה "כרם חיסכון" - איזנברג טען כי רק ע"י חסכון יוכל עם לבנות את ארצו. הוא הטיף לרעיון החיסכון ע"י קניית קרקע בהווה כדי שתשמש ביטחון ומשען לעת זקנה. הוא קנה מראובן לרר 300 דונם בהקפה, במחיר 13 פראנק לדונם, חילק ל- 12 נחלות ומכרם למכריו וידידיו ב- 30 פראנק לדונם.
כאן הוחלט על "אוטונמיית ואדי חנין" שנמשכה כעשר שנים. האוטונומיה - עצמאות מינהלית מהשלטון הטורקי. לפיכך כתבו את "ספר העדות והמקנה" לרישום הנכסים אשר החליף את משרדי הטאבו הממשלתי.
השם "נחלת ראובן" לא האריך ימים . לאחר ויכוחים ודיונים החליטו דיירי "הבית המשותף" לחזור לשם המקום הערבי ואדי חנין.
